פסק-דין בתיק ע"פ 3897/03

השופטת ד' ביניש:

1.        לפנינו ששה ערעורים שנדונו במאוחד, על גזרי הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתנו בשני הליכים נפרדים שיסודם בפרשה אחת. בבסיס הערעורים עומדת הרשעתה של חבורת צעירים, חלקם קטינים בעת ביצוע המעשים, בשורה של עבירות מין שביצעו במתלוננת, קטינה ילידת 1987, בהזדמנויות שונות במהלך שנת 2001. הערעורים בע"פ 3897/03, ע"פ 3913/03, ע"פ 5485/03 וע"פ 5703/03 הם ערעוריהם של ארבעה מבני החבורה על חומרת העונשים שנגזרו עליהם. בע"פ 4624/03 ובע"פ 4625/03 מערערת המדינה על קולת העונשים שנגזרו על חמישה מהמעורבים בפרשה.

רקע

2.        תחילתם של האירועים בשנת 2001, בהכרות בין המערער בע"פ 5485/03 (המשיב בע"פ 4624/03) (להלן: "א.א"), לבין המתלוננת. באותה תקופה היה א.א, יליד 1985, כבן 16, והמתלוננת היתה כבת 14. המתלוננת היתה מאוהבת בא.א ובין השניים התנהלה מערכת יחסים אינטימית. א.א נהג להזמין את המתלוננת לבתי חבריו ולבתים נוספים, ושם קיימו יחסי מין. בחודש אפריל 2001, או בסמוך לכך, קשר א.א קשר עם חבריו לפיו "יתיר" גם להם לקיים מגע מיני עם המתלוננת על ידי כך שיכפה זאת עליה בכוח או ש"הסכמתה" תתקבל בעקבות לחץ והפצרות מצדו של א.א. ואכן, בחודשים שלאחר מכן ניצל א.א את אהבתה של המתלוננת אליו ואת רצונה לרצותו והעבירה כחפץ בין חבריו, אשר ביצעו בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. כפי שיפורט בהמשך, א.א, בתיאום עם חבריו, הביא את המתלוננת למצבים שבהם לא היתה בידה ברירה אלא להיכנע לכוחם העדיף של בני החבורה, שנהגו בה באכזריות וביצעו בה מעשים מגונים, מעשי סדום ונסיונות לאינוס. לאחר כל מעשה מיני שנעשה במתלוננת בעידודו של א.א על ידי חבריו, הוא שב והבטיח למתלוננת כי מקרה כזה לא ישנה. המתלוננת אהבה את א.א והאמינה לו, ובשל רצונה לרצותו, המשיכה להילוות אליו יחד עם חבריו, אך המעשים חזרו ונשנו.

3.        א.א וששת המעורבים בפרשה הועמדו לדין בשני הליכים נפרדים: ההליך האחד - בו הועמד לדין א.א על חלקו במעשים (נידון בפני השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני), וההליך השני - בו הועמדו לדין בכתב אישום אחד (שבו שבעה אישומים) ששה נאשמים, בני החבורה שביצעו, בהזדמנויות שונות, את המעשים המיניים במתלוננת (תפ"ח 1073/02 נידון בפני השופטים נ' עמית, מ' סוקולוב ות' שפירא). כל הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון שבו תוקנו כתבי האישום. הסדרי הטיעון לא כללו התייחסות לעונש. בישיבה שבה נשמעו הטיעונים לעונש התיר בית המשפט המחוזי לאחד מהנאשמים (הנאשם מס' 2 בתפ"ח 1073/02 הנ"ל) לחזור בו מהודאתו, ומשפטו הופרד והמשיך להתנהל. נאשם זה אינו נמנה עם הצדדים לערעורים שלפנינו. יתר הנאשמים בהליך זה הם משיבים לערעור המדינה (ע"פ 4625/03) והם יכונו להלן "המשיבים" לפי סדר הופעתם בהליך זה.

           כאמור, א.א הועמד לדין בנפרד משאר הנאשמים. שלא כשאר הנאשמים, הסדר הטיעון במשפטו של א.א התקבל רק לאחר שנשמעה כל פרשת התביעה, לרבות עדותה של המתלוננת, ולאחר שהתביעה הגיעה להסדר טיעון עם הנאשמים הנוספים בהליך המקביל. במסגרת הטיעונים לעונש בתפ"ח 1073/02 הנ"ל, הגישה המדינה לבית המשפט את גזר הדין בעניינו של א.א.

העובדות

4.        להלן נביא את השתלשלות המעשים בפרשה, כפי שהם עולים מעובדות כתבי האישום המתוקנים שבהם, כאמור, הודו הנאשמים. כאמור, תחילת הפרשה בקשר שקשרו א.א וחבריו לבצע מעשים מיניים במתלוננת שלא בהסכמתה. למרבה הצער, הנאשמים הגשימו את תכניתם, כפי שיפורט להלן.

           באירוע הראשון, באפריל 2001, אספו א.א, המשיב 1 והמשיב 5 את המתלוננת ברכבו של המשיב 5 ונסעו לביתו של המשיב 5. א.א והמתלוננת נכנסו לחדרו של המשיב 5 ושם התחבקו והתנשקו. לאחר זמן מה עזב א.א את החדר בטענה כי הוא הולך לשירותים ואז נכנס המשיב 1 לחדר, הפשיט את המתלוננת בכוח תוך שהיא מתנגדת, ועל אף התנגדותה שכב עליה ונגע עם איבר מינו באיבר מינה, עד שהצליחה להדוף אותו מעליה.

           ביום 23.5.01, בשעות הערב, הזמין א.א את המתלוננת לביתו של המשיב 1. בבואה, נכחו במקום א.א, המשיב 1 ושלושה בחורים נוספים. הנוכחים שיחקו במשחק "אמת או חובה" שבמסגרתו נצטוותה המתלוננת להתפשט. בהמשך הורו הנוכחים למתלוננת להתיר למשיב 1 להחדיר את איבר מינו לפיה. המשיב 1 נגע עם איבר מינו בפיה של המתלוננת בנוכחות שאר הנוכחים והמשיך בכך למרות התנגדותה וניסיונה להרים את ראשה כדי למנוע זאת. משנתבקשה המתלוננת שוב בהמשך המשחק להתיר למשיב 1 להכניס את איבר מינו לפיה, סירבה וביקשה לעזוב את הדירה. בהסכמת כל הנוכחים, נעל אחד מהם את דלת הדירה, החביא את המפתח והאחרים החביאו את תחתוניה של המתלוננת. בשלב זה הלכו המתלוננת וא.א לאחד החדרים והמתלוננת נשכבה על המטה. מיד אחר כך נכנס המשיב 1 לחדר יחד עם שאר הנוכחים, וכולם יחד נגעו בכוח בגופה של המתלוננת וביצעו בה מעשים מגונים בכוח עד שהגיעו לסיפוק מיני על גופה.

           בחודש יוני 2001, בשעות הערב, הלכו נאשם 2 (הנאשם אשר חזר בו מהודאתו במסגרת עסקת הטיעון, ועניינו אינו נדון לפנינו), המשיב 2, המשיב 5 והמתלוננת, ביוזמתו של א.א, לביתו של נאשם 2. א.א והמתלוננת קיימו יחסי מין בחדרו של נאשם 2, כאשר שאר הנוכחים צופים בהם מהמרפסת הצמודה לחדר. על פי כתב האישום המתוקן, נאשם 2 נכנס לחדר, ביקש את הסכמת א.א לקיים יחסי מין עם המתלוננת וא.א התיר לו לעשות זאת. לאחר שהמתלוננת סרבה להפצרותיו של א.א לקיים מגע מיני עמו ועם הנאשם 2 בו זמנית, ובעוד המתלוננת וא.א קיימו מגע מיני ביניהם, התקרב הנאשם 2 למטה, ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ונגע בה בניגוד לרצונה עד שהגיע לסיפוק מיני. לאחר שנאשם 2 עזב את החדר, נכנס המשיב 4 לחדר. א.א הפציר במתלוננת שתכניס את איבר מינו של המשיב 4 לפיה, אך היא סרבה. לבסוף, נוכח הלחץ שהופעל עליה, התחננה המתלוננת למשיב 4 שיסתפק בדקה אחת בלבד. המשיב 4 החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת וכאשר ביקשה ממנו להפסיק אחזו המשיב 4 וא.א בראשה ולא נתנו לה להרימו עד שהמשיב 4 הגיע לסיפוק מיני בפיה. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, לאחר שהמשיב 4 עזב את החדר נכנס המשיב 2 לחדר ונישק את המתלוננת על פיה שלא בהסכמתה החופשית.

           בחודש יולי 2001 הגיעו המתלוננת, א.א והמשיב 2 לביתו של המשיב 2. בדומה למקרים קודמים, גם במקרה זה קיימו א.א והמתלוננת יחסי מין בחדרו של המשיב 2, בנוכחותו. בשלב מסוים יצא א.א מהחדר בטענה שהוא הולך לשירותים, ואז התיישב המשיב 2 על המטה, החל לגעת בחזה של המתלוננת ללא הסכמתה וניסה להחדיר את אצבעות ידו לאיבר מינה. זאת, למרות התנגדותה של המתלוננת וניסיונותיה להדפו. משהצליחה המתלוננת להדוף את ידו של המשיב 2 מגופה, חדל ממעשיו ויצא מהחדר. 

           במקרה נוסף, שאף הוא התרחש ביולי 2001, הגיעו א.א והמשיב 1 יחד עם המתלוננת ואנשים נוספים לביתה של קרובת משפחתו של המשיב 5, ששם שהה המשיב 5 באותה עת. א.א והמתלוננת שהו באחד מחדרי הדירה כשהם ערומים, ואז נכנסו לחדר המשיב 1, המשיב 5 ואדם נוסף. א.א אחז במתלוננת וכולם ביחד ניסו "לעלות" על גופה. המתלוננת התנגדה והחלה לצעוק. המשיב 1 סתם את פיה שלא תצעק ואז ביצעו הנוכחים מעשים מגונים במתלוננת עד שהגיעו לסיפוק מיני על גופה.

           ביום 23.7.01 בשעות הבוקר נפגשו א.א, המשיב 3 והמשיב 4 עם המתלוננת וקטינה נוספת בביתו של המשיב 4. המתלוננת וא.א קיימו יחסי מין בחדרו של המשיב 3 כאשר א.א קושר את עיניה וידיה של המתלוננת בהסכמתה. בו בזמן, ללא ידיעת המתלוננת וללא הסכמתה, אך בהסכמת א.א, נכנס המשיב 3 לחדר, נגע בישבנה ובגופה של המתלוננת ולאחר מכן טפח על ישבנה. מעת שהחל המשיב 3 לגעת במתלוננת היא צרחה לכוונו של א.א שיפתח את כיסוי עיניה ואת ידיה, אך הוא לא נעתר לצעקותיה ותחינותיה. באותו מעמד היכה א.א את המתלוננת מכות חזקות. צעקותיה של המתלוננת נשמעו על ידי שכנים אשר הזעיקו משטרה.

           עובר לחודש אוגוסט 2001 פנה א.א לפלוני ואמר לו כי ביכולתו "לסדר לו" מגע מיני עם מישהי תמורת תשלום. באחד הימים, בשעות הערב, לקחו א.א וכמה מחבריו, בלוויית אותו אדם פלוני, את המתלוננת לפארק הלאומי ברמת-גן מבלי שידעה את הסיבה לנסיעה. כאשר הגיעו לפארק, נותרו א.א, המתלוננת ואותו פלוני לבדם, ואז הציע אותו אדם לא.א 100 דולר תמורת המעשה המיני. א.א דרש מהמתלוננת לאפשר לפלוני להכניס את איבר מינו לפיה, ובהמשך ניסה לשדלה לעשות כן ובמהלך המעשה לגנוב את ארנקו, אך גם לכך סירבה המתלוננת. יש לציין, כי מעשה זה הוא שהביא את המתלוננת לנתק את קשריה עם א.א, ובסופו של דבר להגיש תלונה על המעשים.

           עד כאן מסכת ההתעללות וההשפלה שתוארה בכתב האישום, שבגינה הורשעו המשיבים כולם על פי הודאותיהם.

דיון

5.        טרם נדון בטענות העולות בערעורים שלפנינו כלפי העונשים שנגזרו על הנאשמים, מן הראוי לעמוד על החומרה היתרה שבה יש לראות את המעשים שהמשיבים הודו בביצועם ועל הנסיבות יוצאות הדופן בחומרתן שבהן בוצעו המעשים. אמנם, הענישה היא ענישה אינדיבידואלית. במסגרת שיקולי הענישה על בית המשפט לתת משקל לנסיבות האישיות של העבריין, וזאת נעשה. עם זאת, "המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה" [דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442]. המעשים המתוארים בכתב האישום המתוקן מזעזעים באכזריותם. לצערנו, אין זה המקרה הראשון שבו חבורת צעירים, לרבות קטינים, מבצעת עבירות מין קשות, קבוצתיות ומאורגנות בקטינה שהיא קורבן לניצול אכזרי של מצבה החברתי או הנפשי באמצעות כוחם העדיף של בני החבורה [השוו: ע"פ 5612/92 מדינת-ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302; ע"פ 1148,1156,1176, 1189/96 פלונים נ' מדינת-ישראל, פ"ד נ(2) 837 ; ע"פ 117,769,789,792,1098/00 פלונים נ' מדינת-ישראל פ"ד נד(2) 408 ; ע"פ 8164,8685,8755,8776/02 פלונים נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם)]. דומה שאין צורך להכביר מלים על כך שעבירות המין, שחומרתן רבה, הן בעלות חומרה יתרה כאשר המעשים נעשים בחבורה. ככלל, עבירות אלימות המבוצעות בצוותא על ידי יותר מעבריין אחד, יש בהן יסוד מחמיר הנובע מהאכזריות ומהעוצמה של שותפות למעשי אלימות. כך, ביחס לעבירות חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות וכך גם בעבירות מין. כפי שאמרנו במקום אחר, "ביצוע עבירת אלימות בחבורה, מגדילה את פערי הכוח שבין מבצעי העבירה לבין הקורבן, ומגבירה את החשש מפני עשיית שפטים בקורבן תוך סיכון רב לשלמות גופו ונפשו" [ע"פ 4693/01 מדינת-ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 589]. כאשר מדובר בעבירות מין, ביצועה של העבירה בהשתתפותם של מספר עבריינים מעצימה את הפגיעה בכבוד האדם של קורבן המעשה ומדגישה את השפלתה ברבים [ראו: ע"פ 7503,7507/02 בוגצקי נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם), פסקה 10 לפסק דינה של השופטת חיות]. בענייננו, חומרת המעשים היא כפולה ומכופלת מאחר שהם נעשו בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, על ידי מספר עבריינים בצוותא, שנכחו במקום והשתתפו באופן פעיל במעשים, תוך ניצול האמון שנתנה המתלוננת באחד מהם, ועל רקע של סביבה חברתית שסגרה על המתלוננת מכל עבר.

           פגיעתם של מעשי עבירה כאלה אינה מתמצית בפגיעה הגופנית והנפשית שחשה המתלוננת בעת ביצוע המעשים. הפצע שנפער בנפשה של המתלוננת בהיותה נערה צעירה עתיד ללוותה כל ימי חייה. כפי שעולה מתסקיר הנפגע שהוגש לבית המשפט קמא, הפגיעה במתלוננת בפרשה שלפנינו קשה במיוחד. הן המתלוננת והן המשיבים הם בני העדה החרדית. משפחתה של המתלוננת נקלעה למצוקה קשה ביותר בעקבות חשיפת הפרשה והקושי להתמודד עם השלכותיה. בעקבות המעשים חשה המתלוננת, בנוסף לפגיעה הקשה בנפשה גם ששמה הטוב נפגע מכך שהפרשה נודעה בקרב הציבור שאליו משתייכת משפחתה וכי המיטה "בושה" על המשפחה כולה. תחושות אלה מגבירות את העדר האמון שהיא חשה כלפי אנשים בסביבתה, לרבות גורמי הרווחה המבקשים לסייע לה. השפעת העבירה על קורבן העבירה, על חייו ועל מצבו הגופני והנפשי הינה, כמובן, שיקול בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בגוזרו את דינם של עבריינים שהורשעו [ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982; ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת-ישראל, פ"ד נו(6) 205, 240; ע"פ 4890,4920,4956/01 מדינת-ישראל נ' פלונים, פ"ד נו(1) 594, 605-606].